רפי מיכאלי

ביום שישי, יומיים לפני האסון יצאנו יחד עם חייל נוסף מהבסיס והלכנו עד לצומת הראשית לכיוון י-ם, רמלה/לוד. האוטובוס לי-ם הגיע ראשון ושניהם עלו עליו והתיישבו בסוף האוטובוס. אפרת הסתובבה אל החלון האחורי הפריחה לי נשיקה בחיוך ונופפה לשלום. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה כך שאחרי כל השנים שחלפו אני עדיין זוכר את היום הזה וככל הנראה אנצור אותו בליבי לעד. לא משנה כמה אנסה, אך לא אצליח לתאר את עוצמת האובדן והחלל שאפרת הותירה אחריה בקרב המשפחה. מתפלל שלא תדעו עוד דאבה לעולם ורק שמחות ובשורות טובות. ובבקשה, אם לא בשבילי אז בשביל אפרת, אל תפסיקו לחייך לעולם!
בהוקרה ובידידות עמוקה,
רפי מיכאלי

אלי גור

כמו בכל שנה אני זוכר ונזכר ברגעים הקשים שהיו לי כשאני קבלתי את ההודעה אז לפני 10 שנים. הייתי עם אחת הלהקות בפסטיבל מחולות בחו"ל (צרפת) בדיוק כשצלצלנו ארצה לדווח "שהגענו והכול בסדר".
אצלנו הכול היה לכאורה בסדר, עד לאותו רגע בשיחה, בדיוק באותם רגעי שיחה לכשנודע במשרד שאפרת נפטרה.
כמו לכולכם, גם לנו שם בחו"ל בעיקר לי ולאלי חלפון ז"ל שהלך לעולמו לפני כחודשיים מותה הפתאומי של אפרת היה הלם מוחלט. הרצון המיידי שלי היה לעזוב הכול ולחזור ארצה.
ברור שהרעיון לא היה ישים לדאבוני הרב. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותו יום, מצאתי את עצמי אפילו מדליק נר בכנסייה כי אין מה לדבר על בית כנסת במקום שכוח אל שכזה.
לבסוף התנחמתי עם מילוני דמעות בבית קפה קטנטן ומדהים בזרועות "בארמנית" זקנה וחביבה שהכינה לי קפה חזק ושוקולד כדי להמתיק עאלק את הידיעה המרה (סיפרתי לה).
זה הסיפור בקצרה וזה קרה לפני 10 שנים בעיירה קטנה בצרפת.
אז היו שנים כשעשיתי את הר הרצל יחד (הדלקת המשואות) עם צוות ההפקה, שהיינו עולים או יורדים להר המנוחות, תלוי מאיזה זווית מסתכלים על זה.
בשנים האחרונות זה לא קורה (לדאבוני) ואין לי יותר מעבר "חופשי" לאן שאני רוצה –  בימי הטקסים.ההגעה בימים הללו היא בלתי אפשרית עבורי.
אבל את אפרת ובכלל את כל הסיפור העוטף את מותה, אני לא אשכח כנראה עד סוף ימיי.
אני מעלה  "יזכור" שעיצבתי לה בבית ולכל הנופלים במלאת 10 שנים למותה.
אלי גור