ביום שישי, יומיים לפני האסון יצאנו יחד עם חייל נוסף מהבסיס והלכנו עד לצומת הראשית לכיוון י-ם, רמלה/לוד. האוטובוס לי-ם הגיע ראשון ושניהם עלו עליו והתיישבו בסוף האוטובוס. אפרת הסתובבה אל החלון האחורי הפריחה לי נשיקה בחיוך ונופפה לשלום. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה כך שאחרי כל השנים שחלפו אני עדיין זוכר את היום הזה וככל הנראה אנצור אותו בליבי לעד. לא משנה כמה אנסה, אך לא אצליח לתאר את עוצמת האובדן והחלל שאפרת הותירה אחריה בקרב המשפחה. מתפלל שלא תדעו עוד דאבה לעולם ורק שמחות ובשורות טובות. ובבקשה, אם לא בשבילי אז בשביל אפרת, אל תפסיקו לחייך לעולם!
בהוקרה ובידידות עמוקה,
רפי מיכאלי